אז מה אתם באמת יודעים על נהגי מלגזות?
דיסקליימר בן 50 מילהאני כל כך עצבני שמצד אחד אני חייב לכתוב על זה, ומצד שני, אולי עדיף שלא הייתי כותב עד שאירגע מעט. אבל מה הטעם לכתוב משהו, אחרי שכבר נרגעים. לכן אני מציע פשרה: אני אכתוב, אני אוציא את הקיטור כי אני מוכרח, אבל אעשה זאת בצורה תרבותית ומסודרת. מקובל? מקובל. הוצאת קיטור ב-120 מילהיצא לכם פעם לראות מלגזן בעבודה? מלגזן, כן, זה שנוהג על מלגזות. סביר להניח שלא ראיתם, או שאם ראיתם, הדבר לא נרשם לכם בזיכרון, וגם אם כן, ודאי לא הקדשתם למלגזן (שנוהג על מלגזה חשמלית!) מחשבה שנייה. אני לא משלה את עצמי, אני בטוח שיש עוד עובדים אחרים בתחומים אחרים במשק שזוכים לאותו היחס (או חוסר יחס), כמו למשל מנקים, מאבטחים ושומרים, קופאיות וכן הלאה. אנחנו מובילים לכם את הדברים כדי שיהיה לכם מה לקנות בקניון הממוזג, אנחנו שומרים עליכם כדי שחלילה לא יקרה משהו שיפריע לכם בחוויית הקניות, אנחנו מספקים לכם שירות, כדי שתוכלו להכין את ארוחות העאלק-גורמה לפי תוכניות של שף שקר כלשהו בערוץ “החיים סבבה כשיש לך כסף”. ואחרי כל זה, אתם לא רואים אותנו, או שאתם רואים ואתם מזלזלים. הסבר על הוצאת הקיטוראני עובד בחברה שאת שמה לא אזכיר, שמפתחת ומשווקת מוצר שאת שמו לא אזכיר גם כן. לעניינינו מה שחשוב הוא שבעוד אני בסה”כ נהג מלגזה פשוט ונחות מעמד, ישנם אנשים ואנשות שחושבים שהם כנראה שייכים לאיזו אליטה חברתית. לכן, זה מתחת לכבודם להתייחס לעובד מחסן בזוי שכמוני בכבוד. חשבתי שכבר התרגלתי לעניין הזה ושכבר לא יפריע לי שום דבר שכזה. אבל כשההתעלמות מגיעה מנשים שמעקמות את האף כשכל מה שאני עושה זה להגיד להם “בוקר טוב,” זה כואב וזה מרגיז. אני יודע שישר כולם יחשבו “רגע, ומה אתה עשית? זה בטח לא היה רק בוקר טוב!” אז נכון, זה לא רק בוקר טוב. זה גם “שלום,” “להתראות,” היי וביי ועוד כל מיני דברים. אבל גרוע מכל – התאהבתי באחת העובדות, מזכירה של אחד המנהלים. בהתחלה נראה שהכול סבבה. לקח לה זמן, אבל היא אפילו הייתה מהיחידים שאשכרה ברכו גם אותי לשלום כשאני חולף על המלגזה בדרכי למחסן, כשהם בדרך למשרד. מדי פעם אפילו היינו לוקחים הפסקות סיגריה ביחד. בהתחלה הייתי צריך לבלוש מהצד כדי לזהות מתי היא יוצאת לעשן. אז מהר הייתי מחנה את המלגזה וכאילו במקרה מגיע לעשן גם. אחרי זה, זה כבר זרם. היא הייתה צוחקת מהבדיחות שלי, מספרת מה קורה אצלה בבית… ואני? אני רק הייתי מקשיב לקול שלה ונהינה מאיך שהתלתלים שלה היו קופצים כשהיא הזיזה את הראש (טוב, אמרתי שהתאהבתי). לקח זמן עד שאספתי את האומץ להזמין אותה לצאת. תכננתי את הכול בראש לפרטי פרטים. כמה פעמים תכננתי כבר לעשות את הצעד וברגע האחרון השתפנתי. אפילו דמיינתי איך אני עולה על המלגזה ובורח לקבור את עצמי מבושה אם היא תגיד לי לא. בחלומות אחרים, דמיינתי איך אני נושא אותה עם המלגזה שלי בדרך אל השקיעה. אבל בדמיונות הפרועים שלי לא דמיינתי את מה שקרה. כשכבר החלטתי שהיום זה היום, שאני הולך להזמין אותה לצאת, כמובן שהשיחה נתקעה. המילים פשוט לא באו לי לראש, הבדיחות לא היו מצחיקות… בסוף נשבר לי ואמרתי לה “תשמעי, אני עושה מעצמי צחוק, אבל זה רק בגלל שאת מוצאת חן בעיניי. אני כבר חודש מנסה להזמין אותך לצאת איתי ולא מצליח. אז מה את אומרת?” פתאום הפרצוף שלה השתנה – החיוך היפה נמחק, העיניים חיפשו דברים בצדדים… הלב שלי נשבר ברגע ההוא, אבל גם זה היה בסדר. מותר לאישה להגיד לא. מותר לה שגבר לא ימצא חן בעיניה, זה חלק מהמשחק. אבל אז היא פתחה את הפה, ואמרה בקול הזה שלה, שלמדתי לאהוב כל כך: “תשמע, לא נעים לי. אתה נחמד והכול, אבל איך להגיד את זה, אתה נהג מלגזה ואני…” [מה?!!! עדיין יש דברים כאלה בעולם?] הרגשתי שהדם עולה לי ללחיים, איך הדופק שלי פתאום משתולל. “ואת מה? מזכירה? מה את אומרת?”כנראה שגם היא הבינה שהיא עברה פה איזשהו גבול, כי היא החליטה לשנות טקטיקה: “תעזוב, תשכח ממה שאמרתי, זה לא מתאים לי אוקיי?” “אוקיי,” אמרתי. מה עוד יש להגיד? מה עוד יש לעשות – נכון, אני נהג מלגזה. אבל יודעים מה? מה שלא יצא לי לספר לה, זה שהתקבלתי לטכניון ללימודי הנדסת מכונות. את הרישיון על המלגזה עשיתי עוד בצבא וזה אחלה כסף. אז שתמשיך להיות מזכירה נעלה. אני אנהג במלגזה כל הדרך לתואר מהנדס, ואנצל את המקרה הזה בשביל לתת לי את המוטיבציה להצליח. עם קצת מזל, אמצא מישהי שתוכל להתאהב בי בחזרה, למרות שאני כולה נהג מלגזה…